ביקור בסופרמרקט, קורונה, סגר ראשון

"סתמי ת'פה" הוא אמר לה.

הזמן הוא זמן בהלה, וירוס משתולל בחוץ וכולם רצים לסופר, אפילו ביום שבת שאמור להיות זמן מנוחה.

זה לא שינה הרבה שכולנו בסופר שמענו את הויכוח ביניהם.

ראיתי איך היא מתכווצת בתוך עצמה, מנסה להסתיר את הבושה והאשמה. הצטמררתי.

נזכרתי בכל הפעמים ששמעתי בעצמי את צמד המילים הזה.

ההשפלה, התחושה שאין לי מקום להביע את עצמי, שעדיף שאשתוק כבר כי מה שיש לי להגיד לא מעניין אף אחד.

תחושת הלבד, התחושה שאני לא חלק ממה שקורה כאן כרגע ועדיף שאשתוק אחרת לא יקבלו אותי.

רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר.

אז מה אם היא חושבת שצריך להצטייד בעוד כמה חבילות פסטה?

אז מה אם היא קצת מגזימה?

כולנו קצת חוששים כרגע והקניות בסופר עוזרות קצת עם מפלס החרדה.

מותר לה להיות מי שהיא, גם אם היא פוחדת.

לכולנו יש את הזכות להביע את עצמנו, לכולנו יש זכות להיות עצמנו גם כשקשה לנו.

לאף אחד אין זכות לקחת מאיתנו את זה, בטח לא בן\ת הזוג שלנו.

זוגיות בריאה מבוססת על היכולת להקשיב ולדבר גם על מה שאין עליו הסכמה.

היכולת להיות אנחנו בכל מצב.

דרך שיח משותף ומכיל נוצר שיתוף פעולה וחיבור, נוצרת הבנה וקבלה.

וכך נוצרת דרך משותפת להתמודד עם מפלס החרדה.

תנסו את זה, תקשיבו ותכילו, מקסימום תרוויחו עוד נקודת מבט בתוך הכאוס הזה ששורר עכשיו בחוץ.